|
דורון טל , רח' רמים 69 א, כרמיאל 21862 טל. 9980274 - 04, פקס 9887522 - 04
30 באפריל 2004
לכבוד
גב' יפה מור
מרכזת הוועדה לבחירת שופטים יישלח בפקס למס' 6513191 - 02
רח' כנפי נשרים 22 ובדוא"ל yaffam@court.gov.il כקובץ pdf
ירושלים
הנדון: הסתייגות בעניין מינוי מר אליקים רובינשטיין לכהונת שופט
סימוכין: פרסום מזכיר הוועדה לבחירת שופטים מיום 13/4/04
על פי סעיף 11(ב) לכללי השפיטה התשמ"ד-1984 ובהתאם לפרסום שבסימוכין, אני מתכבד בזאת להעביר מכתב זה באמצעותך לחברי הוועדה לבחירת שופטים.
וכן אבקשך לאשר ביצוע העברת מכתב זה לכל חברי הוועדה.
הריני מביע הסתייגותי בפני כל חברי הוועדה הנכבדים,
מדוע לא ראוי למנות את מר אליקים רובינשטיין לכהונת שופט בבית המשפט העליון?
ואלה נימוקי הסתייגותי:
מר אליקים רובינשטיין אמר דברים שאינם אמת כאשר ידע כי דבריו אינם אמת.
מר אליקים רובינשטיין פעל בחוסר שיקול דעת במספר נושאים עליהם היה מופקד.
מר אליקים רובינשטיין קשוב לרחשי הלב של גורמים זרים, באופן שכבר השפיע בעבר על החלטותיו בצורה לא עניינית.
שיקול דעתו של מר רובינשטיין, כפי שעולה מהתשתית העובדתית של המקרים שיפורטו להלן, היה מוטעה והחלטותיו היו בלתי סבירות בצורה קיצונית.
מר אליקים רובינשטיין הפר ביודעין ובמתכוון את חובת הגילוי הנאות.
מאז תום מינויו כיועץ משפטי לממשלה ועד היום לא חלפה תקופת צינון, כמקובל לגבי עובדי מדינה אחרים.
וגם אם תסתיים תקופת הצינון הפורמלית אטען כי מר אליקים רובינשטיין עודנו קשור בקשרי אינטרסים עם רעייתו, מרים רובינשטיין, המכהנת בתפקיד בכיר בפרקליטות המדינה.
לאור האמור לעיל וכמפורט להלן הגעתי למסקנה העגומה כי קיים חשש כבד כי מר רובינשטיין ישאר כבול בקשרי האינטרסים שלו עם אלו שהיה ממונה עליהם בפרקליטות המדינה.
מה גם שהטיפול בפרשות המביכות בהן טיפל אישית טרם נסגר לפחות לא מהבחינה הציבורית.
סביר להניח כי מר רובינשטיין ימשיך להיות מעורב בכל הפרשות הנ"ל גם בעתיד הנראה לעין.
במעשיו המתוארים להלן של מר רובינשטיין הוכיח הנ"ל כי לא עמד איתן מול לחצי הסביבה ועשה את המעשים המיוחסים לו בשל תלותו בממונים עליו, בשל תלותו בגורמי ממשל שונים, בשל תלותו ברעייתו ובשל חוסר עצמאותו האינטלקטואלית שהביאה לא אחת לשיקול דעת מוטעה.
לאור האמור לעיל וכמפורט להלן, אטען כי לא ראוי למנותו כשופט בבית המשפט העליון.
הצגת הראיות:
הפרת החובה לגילוי נאות
הרקע לפרשה
להוכחת טענתי כי מר רובינשטיין הפר את החובה לגילוי נאות, אעיד להלן כי בתאריך 25/11/97 דחה מר רובינשטיין את בקשתי להגיש קובלנה כנגד עובדי מדינה בעילת הפרת איסור לשון הרע.
כנגד החלטתו זו של מר רובינשטיין (אשר ניתנה בתוקף תפקידו כיועמ"ש לממשלה) הגשתי עתירה לבג"צ 3434/98 ובהמלצת ביהמ"ש העליון הסכמתי למחקה כאשר תעמוד לי הזכות לעתור מחדש. במעמד מחיקת העתירה ציינה כב' השופטת דורית בייניש כי תעמוד לי הזכות לעתור שוב.
לא הגשתי עתירה חדשה, מאחר שהבנתי את מאמר המדרש דלהלן:
"נמשלה הלשון לחץ שאם ישלוף האדם חרב בידו להרוג את חברו,
החבר מתחנן לו ומבקש ממנו רחמים, מתנחם ההורג ומחזיר את החרב לנדנה.
אבל החץ, כיוון שירה אותו והלך, אפילו מבקש להחזירו, אינו יכול להחזיר."
(מדרש שוחר טוב, קכ).
ר"ל, גם לו עתרתי מחדש וגם לו זכיתי בעתירתי, הנזק הכבד שכבר נגרם לי היה בלתי הפיך.
מר רובינשטיין ( שמאמר מדרש זה כה חביב עליו ) היה זה שירה לעברי את "החץ" האחרון,
"החץ" שהכריע למעשה את גורל הפרשה כולה, כפי שיפורט להלן.
אטען כי באופן שבו השיב לי (במסגרת דיונית החד-צדדית ובניסוח בלתי-נאות של ההחלטה)
סייע מר אליקים רובינשטייןבמישרין לרעייתו, גב' מרים רובינשטיין, בעת שזו הייתה אחראית על ניהול הגנת הנתבעים בהליך האזרחי א 1184/97 (הלא הם הנקבלים בבקשתי שהופנתה ליועמ"ש).
האין כאן משום ניגוד אינטרסים מובהק?
ראשית השהה מר רובינשטיין את תשובתו לבקשתי להגיש קובלנה (בעילת הוצאת לשון הרע) למעלה מחצי שנה, הרבה מעבר לזמן הנקוב בחוק לתיקון סדרי מנהל, תיקון התשמ"ה-1995.
מר רובינשטיין לא טרח להשיב תשובות ביניים המנמקות את העיכוב הבלתי סביר בתשובתו.
ורק לאחר שבא כוחי שלח למר רובינשטיין שתי תזכורות השיב היועמ"ש בתאריך 25/11/97
(מס' מכתב 16726/97 מס' ארכיב 104/97/12) תשובה מתחמקת ובלתי עניינית.
אין חולק כי לו החליט מר רובינשטיין להתיר לי להגיש קובלנה פלילית ולו יכולתי במסגרתה לחקור את הנקבלים (הנתבעים בהליך האזרחי), הייתה החלטה כזו עומדת בניגוד לאינטרסים של רעייתו שנטלה על עצמה את הגנתם.
לכן, לא רק שהעיכוב המכוון בתשובתו של מר רובינשטיין היה בניגוד לדין המחייב, אלא שמר רובינשטיין נמנע מלגלות כי רעייתו הייתה ממונה בתוקף תפקידה על הגנת הנקבלים/הנתבעים בתיק האזרחי הנ"ל.
עוד לעניין זה ר' בהמשך תחת הכותרת, "משוא פנים".
הסתמכות על מידע בלתי בדוק
מקריאת תשובתו של מר רובינשטיין, אשר נמענה אל בא כוחי (עוה"ד אליהו ציגלר) אני מגיע למסקנה כי מר רובינשטיין קיבל מידע מסולף מהמקורבים אליו (רעייתו ביניהם)
ועל סמך מידע בלתי בדוק זה התריס כנגדי כי אני רדפתי את המעוולים "רדיפה רצינית".
בעשותו כן ירה לעברי מר רובינשטיין את החץ (ר' לעיל ציטוט ממדרש שוחר טוב, קכ).
לו היה מר רובינשטיין השופט שישב בדין (בתיק האזרחי א 1184/97 ולאחר מכן א 1360/98),
הייתי מבקש לפוסלו ואם לא היה נעתר לבקשתי לפוסלו, הייתי עותר לנשיא בית המשפט העליון.
סביר להניח כי לו היה מר רובינשטיין השופט בהליך האזרחי א 1184/97 או א 1360/98
ולו התנגד מר רובינשטיין לבקשתי לפסול עצמו כשופט בהליך האזרחי הנ"ל, הייתה מתקבלת עתירתי כנגד החלטתו, כפי שהתקבלה בתאריך 19/4/04 עתירה לפסילת שופט, ע"א 10770/03,
שממנה ניתן ללמוד על התייחסות הפסיקה למשוא פנים.
משוא פנים
בתאריך 19/4/2004 קבע כב' הנשיא אהרון ברק:
"כפי שכבר נקבע בפסיקה, סופיות העמדה נגזרת מן האופן שבו הובעה
ומן המסגרת הדיונית בה הובעה והוכרעה
(ראו: בג"ץ 2148/94 גלברט נ' יושב ראש ועדת החקירה,
פ"ד מח(3) 573, 588-589, 604-606 (גלברט);
ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3) 608, 625 (להלן: בראון);
ע"א 1016/97 פייקוב נ' פייקוב-תמיר (לא פורסם))."
ולו אני בקשתי להעלות לבחינת בית-במשפט את סופיות העמדה כפי שהוצגה ע"י מר רובינשטיין (בעניין בקשתי להגיש קובלנה בעילת הפרת איסור לשון הרע), סביר להניח שבית המשפט היה מחליט בדיוק כפי שהחליט בפסיקתו כב' הנשיא אהרון ברק בתאריך 19/4/2004:
"האופן שבו הובעו התבטאויות אלה מקים חשש ממשי למשוא פנים
(ראו: גלברט, 605; בראון, 624). ודוק: לא טיבה המעליב או הפוגעני
של ההתבטאות הוא שעומד למבחן, אלא העמדה שמצויה בבסיס ההתבטאות
(השוו: בראון, 625).
עמדה זו היא, כאמור, בעלת השפעה קרדינלית על תוצאות ההליך."
משמע, לא העובדה שמר רובינשטיין פגע בי באמצעות "החץ" באומרו שרדפתי את עובדי רפא"ל "רדיפה רצינית" קובעת, אלא קביעתו כשלעצמה בטרם משפט ובאופן שבו הובעו התבטאויותיו ובאופן שבו השפיעה החלטתו על כל מהלך עתידי בפרשה זו.
כפי שתקראו בהמשך, מר רובינשטיין נקט בצעדים לא ראויים גם בהמשכה של אותה פרשה.
דעה קדומה
קביעתו של מר רובינשטיין (שלטעמו) אני בצעתי כנגד המעוולים "רדיפה רצינית" מוכיחה כי הוא גיבש כנגדי דעה קדומה, לפני שהעניין נדון בדרך הראויה בבית משפט ולפי כל סדרי הדין.
לכן אטען כי מתן דעה קדומה מעיד על חוסר יושר אינטלקטואלי ונטייה להיות מושפע מאינטרסים זרים.
החלטותיו של מר רובינשטיין נתקבלו ללא בדיקה מספקת
כל בר-דעת שיקרא את פרוטוקול עדותם של המעוולים עצמם (הלא הם הנקבלים בבקשה להגיש קובלנה) בבית משפט בתיק א 1360/98 יגיע למסקנה הבלתי נמנעת כי מעולם לא רדפתי את הנקבלים (אותם תבעתי בתביעה אזרחית) וכי הנתבעים עשו שימוש במכתב דיבה,
שכתב צד ג' במגמה מוצהרת (כפי שהמכתב מעיד על עצמו) וכי הם פעלו בניגוד לדין (ר' להלן).
וכל זאת עשו הם בעת שהמו"מ לפרישתי מרפא"ל טרם מוצה.
אין חולק על כך שהנתבעים הכניסו את מכתב הדיבה לתיקי האישי ברפא"ל, כאשר הם גילו לי טפח וכיסו טפחיים – מחד גיסא הם רמזו לי (באמצעות הממונה עלי) על קיומו של מכתב דיבה שהוכנס לתיקי האישי ומאידך גיסא הם סרבו בתוקף לתת לי אפשרות להגיב עליו בניגוד לדין המחייב אותם.
וכל זאת עשו במהלך מו"מ לפרישתי מרפא"ל כדי לטרפד תנאי שהתנייתי ואשר לא קויים.
לאור התנהגות בלתי הולמת זאת של עובדי המדינה שהיו ממונים עלי טענתי כי השימוש שעשו במכתב הדיבה היה פגום מהטעם ששהם פעלו בניגוד להוראת התקשי"ר 93.124
ובניגוד לפסיקת בג"צ 453/87, כלשונה:
"לא נחה דעתנו מהדרך שבה נוהגת המשיבה והיא - לתייק בתיק האישי
תלונות המתקבלות נגד עובד-לשעבר מבלי להזמין תגובתו אליהן."
תצהירי המפורט שהוגש כתמיכה לעתירתי בתיק בג"צ 3434/98, מוכיח כי פיטורי מרפא"ל והטיפול הבלתי נאות במכתב הדיבה שהושתל במזיד בתיקי האישי ברפא"ל בניגוד לדין, קרה אך ורק משום שחשפתי את האמת העגומה על התרבות הארגונית הלקויה ברפא"ל. לא פעלתי אישית כנגד מי מהנקבלים עובר להגשת התביעה אזרחית בגין הפרת איסור לשון הרע בתיק א 1184/97.
פעולותיי לביעור השחיתות ברפא"ל הביאו בין היתר לחשיפת הממצאים המדאיגים שפורטו
ב-דו"ח מבקר המדינה מס' 40, פורסם בתאריך 20/4/1990, עמ' 869-910
ובמיוחד ר' שם בעמ' 870 לעניין ציוד "שנעלם"...
המקרה שלי, בו השתילו עובדי רפא"ל בכירים מכתב דיבה בתיקי האישי לא היה המקרה היחידי שבו הנהלת רפא"ל
הונתה בשיטתיות עובד מדינה ערב פיטוריו. זו הייתה "שיטה" אשר קבלה גיבוי גורף ובלתי נאות של פרקליטות המדינה
(ר' גם להלן).
דווקא משום כך חייב היה מר רובינשטיין לחקור היטב את כל הפרשה לגופו לשל עניין, במקום להסתמך על מידע חלקי ומגמתי שקיבל מרעייתו, כאשר הייתה מופקדת על הגנתם של אותם עובדי רפא"ל הנתבעים בתביעה האזרחית.
אטען כי מר רובינשטיין התעלם מהעובדה הבלתי ניתנת לערעור כי הייתה תרבות ארגונית לקוייה ברפא"ל
(ר' דו"ח מבקר המדינה מס' 45, פורסם בתאריך 23/4/1995, עמ' 842-863 ובמיוחד ר' 857).
גם בבית המשפט העליון נחשפה התרבות הארגונית הלקויה ברפא"ל. ר' למשל פרשת ארנון בונה בג"צ 8505/96 וכן פרשת ישראל פרמון, בג"צ 2330/95 , שם הגיע ביהמ"ש למסקנות הבאות:
א. "יאמר מיד כי אין דעתי נוחה מהתנהגותה של הנהלת רפא"ל"
ב. "בשום פנים ואופן אין להצדיק את הטעיית העובד"
ג. "התנהגותה של הנהלת רפא"ל ראויה לגינוי".
ברם, תרבות ארגונית לקוייה זו המשיכה לקבל גיבוי גורף של מר אליקים רובינשטיין.
מר אליקים רובינשטיין נתן אמון מלא בגרסתם השקרית של מי שהם גם כיום מנכ"ל רפא"ל,
מר גיורא שלגי והיועץ המשפטי שלה, עוה"ד דן דודיוק וקבע (בטעות אם לא בזדון) כי אני רדפתי אותם "רדיפה רצינית". כל זאת קבע מר רובינשטיין ללא כל ביסוס עובדתי!
נסיון לשיבוש הליכי משפט
(1) עיכוב הליכים בתואנת שווא
בתאריך 10/10/99 - ארבעה ימים לפני הדיון בבג"צ 3434/98 (דיון לו המתנתי חודשים רבים) הודיעה במפתיע באת כוחו של מר רובינשטיין, עוה"ד קורינלדי-סירקיס כי הוא לא מייצג את העותרים בעתירה ובעילת שווא זו הוא ניסה לדחות את הדיון.
ואולם בשל התנגדותי הנחרצת לדחיית מועד הדיון הנ"ל קויים הדיון במועדו.
במהלכו של הדיון בבית המשפט העליון אמרה עוה"ד קורינלדי-סירקיס:
"נתבקשתי ע"י המשיבים 8,7,6,5,3,2 לומר שהם תומכים בעמדת היועץ המשפטי לממשלה."
למותר לציין כי אף לא אחד מהמשיבים נכח באולם המשפט ולא היה שם עו"ד אחר מטעמם.
מכאן הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת כי מר רובינשטיין וצוותו ייצגו למעשה גם את המשיבים האחרים בעתירה וכל טענתם (שכביכול אינם מייצגים את המשיבים) שהועלתה לראשונה רק ארבעה ימים לפני מועד הדיון, כל כולה נועדה לדחות את מועד הדיון בתואנת שווא!
זו רק אחת מהשיטות הנקוטות (כעניין שבשגרה) ע"י פרקליטות המדינה, אשר מר רובינשטיין התבסס עליהן גם בהתנהלותו בתיק זה, כמו בתיקים רבים אחרים.
אבל כל זאת כאין וכאפס לעומת השימוש במכתב מזויף שעשה מר רובינשטיין, כאמור להלן.
(2) שימוש במסמך מזויף
פרקליטות המדינה מדור אזרחי באחריותה הישירה של הגב' מרים רובינשטיין (ובאחריות על של מר רובינשטיין) עשתה שימוש בלתי חוקי ומזיק בעליל במכתב מזויף (נ/9) בתיק א 1360/98.
הפרקליטות טענה ללא כל היסוס וללא כל ביסוס עובדתי כי אני כתבתי אותו, בעוד אשר מכתבי כפי שכתבתי ואשר ניסוחו שונה מהותית הוצג כמוצג מטעמי
(נספח כ"ו לתצהיר עדות ראשית מטעמי).
הפרקליטות, מטעמים השמורים עמה, נמנעה מלחקור אותי על הראיה שהבאתי בעדותי הראשית (נספח כ"ו לעדותי), כפי שנמנעה גם מלחקור את מי שהמציא לידיה את המכתב המזויף (נ/9)
והסתירה ממני את זהותו של מוסר המכתב המזויף.
שימוש לרעה בכח הסמכות
כדי להשפיע על המשטרה שלא לחקור תלונות
גם משטרת ישראל נמנעה מלחקור את תלונתי בעניין שיבוש הליכי משפט באמצעות המסמך המזויף (נ/9), כפי שהיא נמנעה מלחקור באותה תקופה חבלה זדונית ותמוהה במכוניתי בתאריך 4/8/97, שנעשתה בירושלים (משטרת ישראל פ.א. 2448/97 ותיק פרקליטות 538/99/14), עת ישבתי במשרדו של בא כוחי בהכנה לקראת דיון בג"צ 4556/97
(עתירה שהגשתי כנגד נציב שירות המדינה וסגנו).
לעניין נסיבות החבלה הנ"ל ר' תיאור בנספח הרצ"ב,
כתבה בעיתון "כל כרמיאל" גליון 160 מתאריך 22/8/97.
לו נחקרו עד תום שתי תלונותיי - תלונתי בעניין שיבוש הליכי משפט בתיק א 1360/98 (הצגת מוצג נ/9 המזויף) ותלונתי בעניין חבלה ברכבי (שמשמעותה גם נסיון להתנקשות בחיי אדם), אפשר גם שהתוצאה של ע"א 4685/99 היתה שונה לחלוטין.
לאור כל האמור לעיל אני מגיע למסקנה כי מר רובינשטיין לא היה מנותק מכל אינטרס אישי בפרשה הנ"ל, כפי שלא היה מנותק מאינטרסים אישיים בתיקים רבים אחרים.
להלן (לצורך ההמחשה) פרשה אחרת, שלציבור בישראל יש בה עניין רב הרבה יותר מאשר בפרשה האישית שלי.
פרשת פולארד
תלות בגורמי שלטון בעלי אינטרסים זרים
לעניין התלות שפיתח מר אליקים רובינשטיין בסביבתו ובממונים עליו אוסיף ואומר כי
הוא לא אמר אמת בעניין מעורבותו בפרשת פולארד.
מר רובינשטיין הכחיש כי הוא היה הגורם אשר נתן את ההוראה (או גיבוי להוראה מטעם השב"כ) שלא לאפשר כניסתו מר ג'ונתן פולארד לשגרירות ישראל.
להלן העובדות שאינן שנויות במחלוקת:
התאריך 21 בנובמבר 1985.
שני אנשים ברחו מאימת האמריקנים אל חומותיה המגוננות של שגרירות ישראל.
האחד יהודי ואזרח אמריקני בשם ג'ונתן פולארד והשני ישראלי, אל"מ אביעם סלע (סלביסיצקי),
קצין בכיר בחיל האוויר.
אבי סלע נכנס לשגרירות ונמלט לישראל ואילו ג'ונתן פולארד לא הורשה להיכנס לשגרירות.
וכל זאת בהוראה שניתנה (בין היתר) באחריותו של מר אליקים רובינשטיין , אשר באותה עת כיהן כסגן השגריר.
אין חולק על כך שמר אליקים רובינשטיין הופקד באותה עת גם על הנושאים המשפטיים בשגרירות כולל נושאי הסגרה.
ראיות נוספות
אני זוכר היטב את פרשת פולארד ואת סוגיית מעורבותו של מר רובינשטיין, משום שכחודש לאחר מכן נסעתי לארה"ב, בתפקיד מטעם רפא"ל.
בסופה של אותה נסיעה בתפקיד נתבקשתי להיכנס לשגרירות בוושינגטון לסדר עניין מסוים.
כאשר ביקרתי שם, שמעתי דברים אשר יש בהם כדי להוכיח את מעורבותו של מר רובינשטיין בפרשת פולארד.
נצרתי בלבי את פרטי הדברים ששמעתי, שכן לא היה זה מתפקידי להפיצם ברבים ויתרה מזאת, התחייבתי שלא לגלות דברים שיש בהם כדי לפגוע בבטחון המדינה.
שיקול דעת מוטעה
לעניין התנגדותי למינויו של מר רובינשטיין כשופט אטען לעניין שיקול הדעת (שלו) שהיה מוטעה על פניו. מר רובינשטיין בכבודו ובעצמו כבר הודה (כביכול) בטעותו, כפי שמשתמע מציטוט מאמר של שלמה גזית מתאריך 4/1/1994 בעיתון Jerusalem Post
ר' ציטוט באתר האינטרנט, www.jonathanpollard.org/1994/010494a.htm
“We made a mistake right at the beginning, and anything we do now can only compound the error. ”
“The whole affair was a very serious mistake, something that should never have happened, regardless of the motives. ”
ועוד חמור מכך:
אמירת דבר שאינו אמת בידיעה שהדבר אינו אמת
בפרשת פולארד בחר מר אליקים רובינשטיין שלא לומר את כל האמת, ודוק לטייח את הדברים, כמפורט להלן.
“I was deputy chief of mission in Washington when Pollard was arrested near the embassy. I heard about it only later; when I realized what was going on, I felt tremendous shock. And greater shocks were in store.”
ר' גם מאמר ב- " New Jersey Jewish News " שכתב בתאריך 2/10/1997 העורך הראשי, דוד טברסקי תחת הכותרת:
" Pollard: Israel AG Conspired to Obstruct Justice"
משמע לטענת הכותב, היועץ המשפטי לממשלה - מר אליקים רובינשטיין - היה בין קושרי הקשר לשבש מהלכי משפט. את המאמר הנ"ל תוכלו למצוא כיום באינטרנט, בכתובת www.jonathanpollard.org/1997/100297.htm
ראיות נוספות
לאחרונה הגיע לידי עותק של ספר בשם Crazy Rhythm שכתב עו"ד יהודי אמריקאי בשם ליאונרד גרמנט. בעמ' 369-375 של ספרו הנ"ל הוא מגולל את מה שבחר לספר על פרשת פולארד. מהאמור שם עולה כי מדינת ישראל בחרה שלא לומר את האמת לאמריקאים בעניין פרשת פולארד וברור לכל מי שקורא את האמור שם כי גם מר אליקים רובינשטיין היה מעורב בפרשה.
בתאריך 18/9/1997 הגיש פרקליטו של פולארד עתירה לבית המשפט העליון בעניין פרסום ממצאי שתי וועדות חקירה בעניין מרשו. כמו כן ביקש פרקליטו של פולארד כי היועמ"ש, מר אליקים רובינשטיין , לא יוכל להשיב בשם המדינה משום מעורבותו בפרשה.
מכל האמור לעיל (ומבלי להתייחס לגופם של הדברים ששמעתי בשני ביקורי בשגרירות ישראל בוושינגטון) עולה החשד כי מר אליקים רובינשטיין אכן היה מעורב בפרשת פולארד.
הכחשתו הגורפת מלמדת כי הוא בחר לומר דברים שאין בהם אמת (כאשר ידע שאין בהם אמת).
מתי ידע הציבור מה האמת?
מדוע נמנע מר אליקים רובינשטיין מלעבור בדיקת פוליגרף כאשר נתבקש לעשות זאת?
לאזרח מן השורה אין כל דרך לדעת מה האמת בפרשת פולארד, שיש בה עניין לציבור הרחב.
אולם אני היודע גם יודע את האמת, הן בפרשת פולארד והן במקרה הפרטי שלי, מגיע למסקנה כי התנהלותו של מר רובינשטיין מעוררת ספקות ולא רק בטיב התנהלותה של המערכת כולה,
אלא בעיקר לעניין תפקודו ויכולתו לכהן כשופט נטול פניות בבית המשפט העליון.
עד שלא יובהרו לציבור כל הטענות האמורות לעיל אחת לאחת, אין מקום למנות את מר רובינשטיין כשופט בבית המשפט העליון.
סיכום
לעניות דעתי ולאור שתי הפרשות שהבאתי כאן רק כדוגמה,
מר אליקים רובינשטיין איננו מתאים לכהן כשופט בבית המשפט העליון.
לו לא הפר מר רובינשטיין את חובת הגילוי הנאות, דיינו.
לו לא הביע מר רובינשטיין דעה קדומה (בהחלטתו בעניין בקשתי להגיש קובלנה), דיינו.
לו לא הוכיח מר רובינשטיין במעשיו כי הוא קשור בקשרי אינטרסים עם רעייתו , המכהנת בתפקיד בכיר בפרקליטות המדינה, דיינו.
לו לא הוכיח מר רובינשטיין במעשיו כי הוא קשור בקשרי אינטרסים עם כל עובדי הפרקליטות שהיה ממונה עליהם בעת היותו יועץ משפטי לממשלה, דיינו.
לו לא הוכיח מר רובינשטיין במעשיו כי הוא קשור בקשרי אינטרסים עם גורמים זרים לעניינים בהם טיפל, דיינו.
לו נהג מר רובינשטיין להשתמש בהחלטותיו במידע בדוק, דיינו.
לו רוב החלטותיו של מר רובינשטיין היו מושתתות על האמת, דיינו.
לו לא נתן מר רובינשטיין גיבוי לשיבוש הליכי משפט, דיינו.
לו הסכים מר רובינשטיין לעבור בדיקת פוליגרף כאשר נתבקש לעשות זאת, דיינו.
לו רוב החלטותיו של מר רובינשטיין היו מושתתות על שיקול דעת נאות, דיינו.
לו עברה תקופת צינון נאותה מאז פרש מר רובינשטיין מתפקידו הקודם כיועמ"ש, דיינו.
על אחת כמה וכמה, הואיל ומר רובינשטיין הפר ביודעין את חובת הגילוי הנאות,
קבע דעה קדומה בלא שבדק את כל העובדות הרלוונטיות
ובכך השפיע לרעה על מהלכים משפטיים,
היה אחראי לשיבוש הליכי משפט,
סרב לעבור בדיקת פוליגרף,
הקרין לחץ סמוי על המשטרה שלא לחקור תלונות בגין
שיבוש הליכי משפט,
חבלה ברכב ונסיון התנקשות,
הוכיח במעשיו ובניסוחיו כי הוא
קשור בקשרי אינטרסים עם רעייתו,
עם הכפופים לו בפרקליטות
ועם גורמי שלטון זרים בעלי שיקולים פוליטיים ואינטרסים אישיים,
לא אמר את האמת כאשר ידע שאיננו דובר אמת
וכמה משיקולי הדעת שלו לא עמדו במבחן המציאות,
אין הוא ראוי להיבחר למשרת שופט בבית המשפט העליון.
אבקש להסב את תשומת לב חברי הועדה כי אם ייבחר מר רובינשטיין לכהן כשופט בבית המשפט העליון רבים, טובים ומפורסמים ממני ילינו על כך בתקשורת.
ואז לא רק חייו של מר רובינשטיין כשופט לא יהיו קלים,
אלא שתדמיתו של בית המשפט העליון תהיה מונחת בסכנה של ממש.
וכך גם תדמיתם של חברי הוועדה הנכבדים.
אני מודה לכם על סבלנותכם לקרוא מכתב זה עד תומו.
בכבוד רב,
דורון טל
| 
רובינשטיין, חוטא ומחטיא / יואב יצחק
